כשהמתח בבית הפך לפס קול קבוע, כשהילדים רבים בלי הפסקה, או כשילד אחד לקח על עצמו את כל הדאגה של המשפחה.
אני אסנת הרציגר, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי, פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים. יש לי קליניקה בהוד השרון ומעל עשרים שנות עבודה עם ילדים, הורים ומשפחות, בחינוך, בייעוץ חינוכי ובטיפול. מגיעות אליי משפחות מהוד השרון, כפר סבא, רעננה, רמת השרון, פתח תקוה, הרצליה ומכל אזור השרון, וגם בפגישות אונליין.
דברו איתי בוואטסאפיש תחושה שמשהו בבית כבר לא עובד כמו פעם. אותם ויכוחים חוזרים, ילד אחד מתרחק, האחים רבים בלי הפסקה ואתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב מגיבים לאותה סיטואציה בלי להבין איך לשנות אותה.
האמת היא שרוב המשפחות לא מגיעות אל הקליניקה אחרי אירוע אחד. בדרך כלל מגיעים אחרי תקופה ארוכה שבה נשמע אותו ריב, נשמעה אותה בקשה, או שנאמר אותו משפט ושום דבר לא זז. לפעמים שנה ולפעמים מאז שהילד היה קטן. וזה בדיוק המקום שבו אפשר להתחיל לשנות.
אלה הדברים שאני שומעת הכי הרבה:
אין אירוע אחד שאפשר להצביע עליו, יש אווירה. כולם מדברים בטון גבוה מדי או שקט מדי וכולם עסוקים בלנחש את מצב הרוח של מישהו אחר. ילדים קולטים את המתח הזה הרבה לפני שהם יודעים לקרוא לו בשם וגם הם נעשים דרוכים. הבית אמור להיות המקום שבו אפשר להוריד את השריון, וכשהוא לא, כולם מתעייפים.
על שלט, על תור למקלחת, על מי נכנס למי לחדר, על בגדים. אתם שוב ושוב נקלעים לתפקיד המתווכים, המפרידים והמרגיעים.
ריבים בין אחים הם חלק נורמלי מהחיים, אבל כשהם הופכים לדפוס קבוע, הריב כבר לא באמת רק על מה שקרה באותו רגע. מאחוריו יכול להיות צורך של כל אחד מהילדים שיראו אותו, שיבינו אותו ושיתייחסו למה שהוא מרגיש.
בטיפול משפחתי אנחנו מנסים להתבונן מעבר לריב עצמו: להבין את הצרכים, הרגשות והמחשבות של כל ילד ולגלות מה הוא מנסה לבטא דרך התנהגותו. כשמבינים טוב יותר מה עומד מאחורי הריבים, אפשר להגיב אחרת, להפחית את המתח וליצור אווירה רגועה יותר בבית.
פעם הוא סיפר, עכשיו הדלת סגורה, התשובות בנות מילה אחת וכל שאלה נשמעת לו כמו חקירה. אתם לא יודעים אם זה גיל ההתבגרות או שקורה משהו אמיתי ואתם מפחדים ללחוץ ולהרחיק עוד יותר. ההבדל בין התרחקות נורמלית לבין מצוקה הוא לא בכמות הדיבור, הוא בשאלה אם עדיין יש דרך פנימה. בטיפול משפחתי אנחנו מחפשים את הדרך הזאת ולא מכריחים אותו לדבר.
אחד מחמיר, השני מרכך. אחד קובע גבול והשני מבטל אותו בשקט. בשלב מסוים אתם כבר לא מתווכחים על הילד אלא אחד עם השני והילד למד בדיוק אצל מי כדאי לו לבקש. חוסר הסכמה בין הורים הוא לא כישלון של אף אחד מכם. לא פעם, הדרך שבה אנחנו מגיבים לילדים שלנו קשורה למה שלמדנו בבית בו גדלנו, למה שקיבלנו וגם למה שהיה חסר לנו. באופן לא מודע, אנחנו עשויים גם לצפות מבן או בת הזוג שלנו להשלים עבורנו משהו מהדברים שחסרו לנו אז.
שתי משפחות שנכנסו לבית אחד, כל אחת עם ההרגלים שלה ועם נאמנות בלתי מדוברת למשפחה הקודמת. ילדים שלא בחרו במצב הזה, בן או בת זוג שלא בטוחים מה מותר להם להגיד והורה ביולוגי שנקרע באמצע. חלק גדול מהמתח במשפחות משולבות נראה כמו בעיה רגשית והוא בעצם בעיה מבנית: לא ברור מי מחליט מה ולכן כל בקשה קטנה הופכת לעימות על סמכות.
כל שיחה בבית מגיעה אליו, כל תכנון של סוף שבוע מתחשב במצב הרוח שלו. האחים כבר יודעים שהתור שלהם בא אחרי שהוא נרגע. כשמשפחה מתארגנת סביב ילד אחד, זה כמעט תמיד סימן שהילד הזה נושא משהו בשביל כולם, ולא סימן שהוא ילד קשה. זה גם המצב שבו טיפול פרטני לילד לבדו לרוב לא מספיק.
אם אחד מהתיאורים האלה נשמע לכם מוכר, זו סיבה טובה לפנות. לא צריך לחכות למשבר ולא צריך שמישהו יגדיר מה לא בסדר. לפעמים מספיק להרגיש שמשהו דורש הקשבה.
נכיר את המשפחה שלכם.
במפגש הראשון אני נוהגת להזמין את כל המשפחה יחד. המטרה היא לא רק לשמוע מכם מה קורה בבית, אלא גם לראות את המשפחה בזמן אמת: איך אתם מתקשרים ומגיבים זה לזה ומה קורה כשעולה קושי או מתח. אשאל אתכם שאלות ואציע פעילויות ואינטראקציות שונות, בהתאם למה שאזהה במהלך המפגש.
לפעמים אשאל גם על דברים שנשמעים לא קשורים ישירות לסיבה שבגללה הגעתם: איך נראה בוקר רגיל אצלכם, מה קורה סביב שולחן ארוחת הערב ומה כל אחד מכם עושה כשמתחיל ריב. מכל אלה מתחילה להצטייר התמונה של האופן שבו המשפחה שלכם מתנהלת, של הקשרים בין בני המשפחה ושל הדינמיקה המשפחתית.
לאחר המפגש הראשון אפגש עם ההורים ללא הילדים. אשתף אתכם בתמונת המצב שאני רואה, בנקודות שעלו במפגש ובכיוונים שלדעתי כדאי להתמקד בהם. יחד נחשוב על הדרך המתאימה ביותר להמשך: מי ישתתף במפגשים, באיזה אופן ובאיזה קצב.
אין צורך לדעת מראש מהו ההרכב הנכון או לאן התהליך יוביל. זה משהו שנבנה יחד מתוך ההיכרות עם המשפחה ועם הצרכים שעולים לאורך הדרך.
כשמשפחה מגיעה אליי, לפעמים יש כבר ילד שהפך ל"בעיה": הילד שסביבו הכול מסתובב ויש תחושה שאם רק הוא ישתנה, יהיה טוב יותר לכולם.
אני מסתכלת על הקושי קצת אחרת. ההתנהגות של הילד היא לעיתים קרובות הדרך שבה משהו שקורה במשפחה כולה בא לידי ביטוי. לכן אני לא עובדת רק עם מי שהבעיה מיוחסת לו, אלא עם מערכת היחסים המשפחתית שמסביבו. לפעמים זה כל המשפחה, לפעמים ההורים או האחים, בהתאם למה שצריך להשתנות כדי לאפשר למשפחה כולה לנוע למקום אחר.
התרחקות של מתבגר אינה תמיד סירוב לקשר. לפעמים זו דרכו לבקש מרחב או להגן על עצמו, או התפתחות טבעית של גיל ההתבגרות. ככל שלוחצים יותר, הדלת נוטה להיסגר חזק יותר. השאלה היא מה קורה כשהוא יוצא מהחדר: האם הוא פוגש ביקורת וציניות, או סקרנות ועניין? בטיפול נזהה את התגובות שמנציחות את המעגל, ונלמד שפה חדשה שמפחיתה את המאבק. המטרה היא לא "להוציא אותו בכוח", אלא לבנות מחדש קשר שבו הוא ירגיש בטוח להתקרב בקצב שלו.
ריבים בין אחים הם נורמליים לחלוטין וגם מועילים: שם נלמדות מיומנויות שאי אפשר ללמד בשיחה. השאלה היא לא כמה רבים אלא האם התפקידים מתחלפים. אם בכל ריב זה אותו אחד שמתחיל, אותו אחד שנפגע ואותו אחד שההורים תמיד מרגיעים, זה כבר לא ריב, זה דפוס. בטיפול משפחתי אנחנו בודקים איזה תפקיד כל ילד קיבל בבית ומה קורה כשמאפשרים לו לצאת ממנו. לרוב ההורים מופתעים לגלות כמה מהר הריבים יורדים בעוצמה ברגע שהתפקידים משתחררים.
זה כמעט תמיד לא עניין של אהבה אלא של נאמנות. ילד שמתקרב לבן הזוג החדש של אמא מרגיש לעיתים שהוא בוגד באבא, גם כשאף אחד לא אמר לו את זה מעולם. ההתנגדות היא הדרך שלו לפתור קונפליקט בלתי אפשרי. הפתרון הוא כמעט לעולם לא ללחוץ על יחסי קרבה, אלא להסדיר מחדש מי מחזיק את הסמכות בבית. בשלב הראשון ההורה הביולוגי מחזיק את הגבולות ובן הזוג בונה קשר בלי לאכוף אותם. משפחות משולבות שעושות את הסדר הזה נכון מגיעות לרוגע הרבה יותר מהר.
העבודה הטיפולית היא להחזיר את הפרופורציות, לא על ידי הסטת תשומת הלב ממי שבקושי, אלא על ידי בנייה מחדש של המקום שקיים עבור כל אחד מהילדים בבית. למה חשוב להגיע יחד? לא כדי למצוא אשמים או להחליט מה "לא בסדר" בילד, אלא כדי להבין איך התגובות של כלל בני המשפחה משמרות את המצב. יחד ניצור בית שבו כל אחד מכם מקבל את מה שהוא צריך, בלי שהקושי של אחד ינהל את כולם.
הערות על האוכל, על שעת השינה, על בית הספר. לפעמים החלטה שמתבטלת מאחורי הגב שלכם. גבולות מול משפחת המוצא הם אחד הנושאים הכי טעונים בטיפול משפחתי, כי כל אחד מכם מגיע איתם ממקום אחר, ולרוב הריב האמיתי אינו עם ההורים אלא ביניכם, על עד כמה מותר להגיד להם לא. ברגע שיש הסכמה ביניכם, השיחה מול הדור הקודם נעשית הרבה פחות מסובכת ממה שנדמה.
גירושים מסיימים זוגיות, לא משפחה. כשיש ילדים, ההורות המשותפת ממשיכה, אך בהיעדר כללים ברורים ובצל המשקעים, הילדים נוטים להילכד באמצע ולשלם את המחיר. הטיפול המשפחתי אינו עוסק בתיקון העבר, אלא בבניית תקשורת הורית מתפקדת ומטיבה לשני הבתים.
״תודה רבה על הטיפול המסור, ההקשבה והתמיכה המשפחתית. הצלחת להוביל אותנו למקום טוב, מבין ומחובר יותר.״
משפחה מהוד השרון״הודות לרגישות, למקצועיות וללב הפתוח שלך (וכמובן החיוך האופטימי), הצלחנו למצוא מחדש את הדרך אחד לשנייה, להקשיב באמת ולבנות תקשורת בריאה וחזקה יותר בבית. הליווי שלך היה עוגן משמעותי עבור המשפחה שלנו.״
משפחה מפתח תקוהההרכב משתנה לאורך התהליך, וזה חלק מהעבודה ולא סימן לחוסר סדר. יש פגישות עם כל המשפחה, פגישות עם ההורים בלבד ולעיתים פגישה אחת עם ילד או מתבגר לחוד. אני מודיעה מראש מי מגיע לפגישה הבאה.
המשפחות נפגשות איתי אחת לשבוע. אין מספר פגישות קבוע: יש תהליכים ממוקדים של כמה חודשים ויש ארוכים יותר. נדבר על זה בפתיחות כבר בהתחלה ונבדוק שוב תוך כדי התהליך.
הקליניקה בנופית 8, הוד השרון. רחוב שקט, חניה חופשית, כניסה דיסקרטית. אפשר גם אונליין, ומשפחות רבות משלבות בין השניים לפי לוח הזמנים של כולם.
לא. הרכב הפגישה נקבע לפי מה שדרוש בתהליך ולא לפי כלל קבוע. יש תקופות שבהן העבודה כולה מתרחשת בין ההורים והילדים לא מגיעים בכלל, ודווקא אז לפעמים רואים את השינוי הגדול ביותר בבית. אני אומרת לכם מראש מי מגיע לכל פגישה.
יש, ואפשר להתחיל בלעדיו. סירוב של מתבגר להגיע הוא לרוב לא סירוב לעזרה אלא סירוב להיות "זה שצריך תיקון", וזו עמדה שאני מבינה לגמרי. נתחיל אתכם ולא פעם הוא מצטרף אחרי כמה שבועות, כשהוא רואה שהבית התחיל להשתנות בלעדיו ושאף אחד לא הולך לשפוט אותו. חשוב: אין לשקר לו על מטרת הפגישה כדי להביא אותו. זה מחיר שמשלמים עליו הרבה זמן אחר כך.
לא, ולעיתים קרובות זה משלים. טיפול פרטני עובד על העולם הפנימי של הילד; טיפול משפחתי עובד על מה שקורה סביבו. אני נוהגת ליצור קשר עם המטפל הקיים, באישורכם, כדי שלא נמשוך לכיוונים שונים. אם אני חושבת שבשלב הזה מספיק אחד מהשניים, אני אומרת את זה בפתיחות.
לא, ואני מסבירה את הכלל בפגישה הראשונה לכל המשתתפים: מה שנאמר לי ביחידות לא מועבר הלאה ולא הופך לקלף שאני מחזיקה. אני גם לא מבקשת מילדים לספר לי דברים "בסוד מההורים". החריג היחיד הוא מצב שבו קיים חשש לשלומו של מישהו, ואת זה אני אומרת מראש, לפני שנשמע משהו ולא אחרי.
ילדים בכל הגילאים יכולים להשתתף, אבל האופן משתנה מאוד. עם ילדים צעירים העבודה נעשית בעיקר דרך ההורים ובאמצעים שמתאימים לגילם ולא בשיחה ישירה על רגשות. הרקע שלי בחינוך לגיל הרך משפיע כאן: אני לא מצפה מילד בן שש לנסח מה מפריע לו ולא צריך שהוא ינסח.
זו כנראה השאלה שאני נשאלת הכי הרבה ואין לה תשובה מהבית. אפשר לפנות בדיוק במצב הזה. לפעמים שיחה אחת מבהירה שמדובר בשלב התפתחותי שיעבור לבד ואז אני אומרת את זה, וזה בסדר גמור שזו התוצאה.
אפשר פשוט ליצור קשר, לספר בכמה מילים מה מעסיק אתכם ולבדוק יחד אם ואיך אפשר להתקדם.